ביחד

מצחיק, לבכות בציבור.

בכלל, בכי הוא דבר מבדר ממש. תמיד כשאני מייחל שיגיע וינקה אותי, ממיני תסכולים וחסמים, הוא נעלם. כמו איש פח אני מנסה להוציא מעצמי נואשות רגש – מעלה באוב תמונות של חתלתולים יתומים לצד דרכים נטושות, או של השואה. אני מתחנן בפני עצמי, אך ללא הועיל. ואז בפעמים אחרות, בסיטואציות ורגעים שבהם אני לא מוכן לבואו, הוא מופיע בקריצה וחיוך. הוא מחייך, ואני דומע.

לא מעצב בכיתי הפעם, לא מעצב אני בוכה לרוב, אלא דווקא מאמת. אתם מכירים בודאי את הרגעים הנדירים האלה, שבהם משפט או מבט, מחווה אגבית של אדם, מעבירים בכם צמרמורת רגעית שכולה אומרת – כאן, ברגע חולף בחייך, חווית אמת צרופה של קיומך.

בודאי שלא ציפיתי היום לרגע כזה, ובודאי שלא בעקבות הדברים שהיא אומרת. הרי ביליתי, בעוונותיי, את כל הימים האחרונים, בלהתבונן עליה מהצד ולבקר אותה. כזה אני לפעמים, קטנוני, מחפש אנשים בפינות האפלות של הווייתם. 

והנה שוב אני בסמינר, שוב קטמנדו הקרה, על מדורות האשפה העשנות שלה, שוב בסיטואציות לא רצויות ומאתגרות עם חבריי לקבוצה, נזרקים החוצה מהעשייה היומיומית שלנו בכפר אל תוך מעגלים של ניתוח, הקשבה, והרבה ויכוחים. כל היום הסתובבתי בתחושה מסמורטטת, מחכה שמישהו יאמר את הדבר הלא נכון, ישלח את המבט הלא נכון, כדי שאוכל לחשוף שיניים ולהתנפל. מהימים האלה שבהם הכל בוהק מדי, מטריד, כל רעש וקול נשמע כמו קקפוניה של זכוכיות שבורות והכל מעורפל ואפל. אין תמיד סיבות טובות לימים כאלה, אף אחד לא מת, לא כשלתי דרמטית במשהו – פשוט קמתי ככה בבוקר.

ואז התיישבנו כולנו במעגל והיא התחילה לדבר. אישה מעניינת, מבעבעת, חדה כלהב משונן ועם מנוע פנימי בוער, רותח ממש, שכולו מבקש להתמיר, לשנות, לסיים. 

והיא דיברה, או הו כמה שהיא דיברה. על העבודה בכפר, ועל קהילות. היא שאלה אותנו על האתגרים שלנו כאנשים שעובדים במקום שאליו אנחנו לא משתייכים, והציגה בפנינו שיקופים וצדדים שונים של הבעיות שאנו טובעים בהם בכל יום מחדש. והנה, בסיפור אחרי סיפור, וסיטואציה אחרי סיטואציה, היא הצליחה להסיט אותנו בחזרה מהחוץ אל הפנים: בכל פעם שמישהו מאיתנו תהה על השוני, על החסמים שבהם אנחנו נתקלים, על איזה זקן שחוטף התמוטטות עצבים וסוגר את ברז המים של הכפר, היא נתנה בו את אחד המבטים החודרים שלה ואמרה:"זה אתה, הפער נמצא בתוכך".

ותוך שהיא מדברת, הרגשתי משהו בי מסתובב. שסתום הכעס והתסכול הסתום שהציף כל חלקה טובה בי הולך ומסתובב, ואני מקשיב. 

אני שומע אותה מדברת על הקושי בלהיות זרים, וביתרון האדיר, בכוח הבלתי נתפס, שיש בזרות. היא נואמת על כך שכשאנחנו באים לקהילה אנחנו רוצים לשרת, לפתור את כל הבעיות, לשפר את חייהם של אחרים, ואיך אנחנו זועמים על עצמנו באכזבה בוערת כשאנחנו כושלים לעיתים קרובות לעשות כן. על כך שהרצון העז לפתור כל בעיה וכל כאב, להפוך אנשים למאושרים, כל כך מוטעה, ועל כמה שדווקא שאילת שאלות כתשובה לשאלות שמוצבות בפנינו היא שמאפשרת לאנשים להתחיל ולענות על השאלות שלהם בעצמם.

ואני בוכה.

הדמעות זולגות ממני תוך כדי שהמילים שלה מהדהדות בכל חלק בי. אני מבין, בין זליגה לקינוח אף, שהיא בכלל לא מדברת על ההתנדבות בתוכנית, או על החוויה שלי בנפאל – היא מדברת על החיים שלי.

עוברות מול עיני אינספור סיטואציות, כמו בסרטים האלה שאנשים תמיד חושבים שחולפים לפני עינינו ברגע המוות: אני מתפוצץ מזעם באחד הריבים שלי עם אמא שלי, אני מענה ומייסר את בן זוגי בגלל שהוא עוזב אותי (או שזה מה שאני רואה באותו רגע), אני מטיח את הראש בקיר בתור מתבגר כי אני שונא את עצמי והעולם, אני כושל שוב ושוב בלפתור את כל הבעיות של כל האנשים שאני אוהב, ואת אלה שלי. הפחד המשתק שלי מלעשות טעויות, לבחור לא נכון, לגרום לנזק אצל אחרים. תחושת הזרות, התלישות, שתמיד הייתי ואהיה בודד בצורה שאני לא יכול לתאר במילים.

ומתוך כל זה, היא מישירה אלי מבט, ומתייחסת לשאלה שהצבתי מקודם. "כל תנועה שלנו עושה משהו בעולם, כל דבר יכול לגרום לנזק. אבל אין דרך אחרת ללמוד – הטעויות וההצלחות מחוברות אחת לשניה, כי רק כשאנחנו מסכימים לטעות אנחנו יכולים גם להגיע אל ההצלחה, לפעמים".

אישה חכמה, אני חושב לעצמי, תוך כדי שאני מרגיש אשם. אשם על כך ששכחתי כיצד היא אמרה את אותם הדברים ממש, לפני חצי שנה, כשפגשנו אותה בישראל.

היא מצביעה על האנשים שסביבה, חברי הקהילה שאנחנו מנסים ליצור כאן, קהילה שמנסה לסייע לקהילות של האנשים שחיים בכפרים שאליהם הגענו. יחד, היא חוזרת ואומרת, אנחנו צריכים לעשות את זה יחד. לדבר על הדברים, להעז לחשוף את הרגשות שלנו אחד בפני השני. לעצור כשהגענו אל הגבול שלנו ולהבין שתמיד יהיו סביבנו אנשים, בעבודה ובחיים, שבהם אנחנו תומכים, ואחרים שבהם אנחנו חייבים להיתמך.

אולי היא צודקת?

3>